המטרה:
להבדיל בין נקמה מוצדקת לנקמה שאינה מוצדקת.
א.פתיחה:
לכתוב על הלוח: "נקמה".
* שמעתם על מקרים של נקמה?
למשל: הסיפור על שמשון שנשבה בידי הפלשתים, והם ניקרו את שתי עיניו, וכפו עליו לסובב גלגל ריחיים כבד. ביום חגם הם הציגו אותו לראווה, ולעגו לו. שמשון אחז בעמודי המקדש שבו התאספו, וקרא לאלוהים: " זכרני וחזקני אך הפעם הזאת, ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים." הוא נשען בכוח על העמודים, העמודים נשברן, הבית התמוטט על כל העם שבו, "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו".
* החניכים יספרו על מקרים נוספים של נקמה, שהם מכירים.
* הנקמה באיטליקו
אהוד שמיר
זה קרה בשנת 1950.
בכיתה ז' קיבלנו מדרים תנועתי חדש. הוא עלה לארץ מאיטליה, וכונה בשם "איטליקו". אני זוכר אותו כמדריך נעים וידידותי, שידע לנהל פעולות תנועה, שר יפה, והכיר הרבה שירים. אהבנו אותו.
כשהגיע ל"ג בעומר, הקים הקן השומרי את המחנה המסורתי בחורשה, לייד הירדן. איטליקו הגיע עם טרקטור ופלטפורמה, שעליה העמסנו את הציוד, ואחר כך- את עצמנו.
חברת הנוער "צבר", שהוקמה בשער הגולן באותה שנה, הייתה עדיין ללא מדריך, וללא קודים משותפים של התנהגות. כיוון שלא היה מדריך, לא היה גם מי שידאג להסעה למקום המחנה. כאשר הם ראו את הפלטפורמה שלנו, הם שאלו את איטליקו אם אפשר לעלות על הפלטפורמה שלנו. תשובתו הייתה שהעגלה מיועדת לקבוצה שלנו, ולא לאחרים. הם ביקשו שוב, ושוב הוא סירב. למעשה, לא הייתה לו סיבה טובה לסרב, אבל הוא עמד על דעתו. אנחנו נסענו, והם נשארו מאחור. לבסוף, גם הם הגיעו, אינני זוכר איך. אבל הרגשת העלבון נשארה, והמשיכה לבעבע.
המחנה הוקם; הגיע הערב, ואנו שקענו בשינה.
מי שלא ישן היו הנערים מ"צבר". הם לא שכחו ולא סלחו. מאוחר בליילה הם התגנבו למחנה שלנו, תפסו בשקט את איטליקו, סתמו את פיו, וקשרו אותו. הירדן היה קרוב. הם סחבו אותו לחוף, חסר אונים, הזכירו לו את סירובו להסיע אותם, והודיעו לו שהם הולכים להטביע אותו. הוא צעק ובכה והתחנן, אבל הם לא הירפו. לאט לאט הם הנמיכו אותו ושיקעו אותו במיים. הוא היה מבועת, צרח באימה, וניסה בפראות להשתחרר-אבל הקשרים לא נפתחו, ומעניו הודיעו לו שזה סופו.לאט לאט הוא שקע, וראה את סופו המתקרב. ואז, כשהמיים עלו וכיסו את ראשו, הם משכו אותו למעלה והתירו את קשריו. את רגעי האימה האלה הוא ודאי לא ישכח לעולם.
לחניכים:
* מה דעתכם על הנקמה הזאת?
* האם היה נכון לנהוג בו כך, אפילו אם פגע בהם?
דעתי:
הטעות הראשונה נעשתה כלפי "צבר". אסור היה לשלוח אותם לבד, ללא מדריך, למחנה. הם היו צריכים לבוא עם טרקטור ועגלה, כמונו, ולא להרגיש נחותים כלפי בני הקיבוץ.
הטעות השנייה הייתה של איטליקו, שסירב לבקשתם לעלות על העגלה. זה רק הגביר את התסכול של בני "צבר".
אבל אחרי שזה נאמר, מה שהם עשו היה אכזרי ולא אנושי. אסור לקחת אדם ולהעמידו במה שהוא חושב כסכנת מוות, ולהשפילו כך, גם אם נעשה להם עוול. את המקרה היה צריך לברר בהנהגת הקן או בפורום אחר. אבל כך- בשום פנים לא.
ב. מאיר הר ציון
לפי גוגל, ויקיפדיה.
את הקטע הבא כדאי לספר ולהקריא קטעים ממנו. כדאי שיעשו זאת חניכים.
מאיר הר ציון היה מלוחמי יחידה 101, מגיבורי פעולות התגמול של שנות ה-50 של המאה הקודמת. היה מפקדה הראשון של סיירת הצנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. עוטר בעיטור העוז. שרון כתב עליו: "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה, ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו."
ב-1952 ערך הר ציון מסע יחד עם חברתו רחל סבוראי לפטרה שבירדן. מסעו עורר השראה אצל בני נוער שביקשו אף הם לעשות מסע דומה. במסעות אלה נהרגו 12 נערים במארבים ששמו הירדנים.
בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר ציון, אחותו של מאיר, וחברה, בני ה-18, לטיול, עם רובה. הם נרצחו, וגופותיהם נמצאו במרחק 7 ק"מ מעבר לגבול ירדן, בשטח השבט הבדואי א-רשאידה.
בתגובה לרצח, יצאו מאיר הר ציון וחבריו מיחידה 101 ופשטו על אוהלים של בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין, בתוך שטח ירדן. הם תפסו חמישה צעירים בדואים, הובילום לואדי, וניסו לחקור כל אחד- מי רצח את שושנה וחברה, אבל לא הבינו את התשובות, כי לא ידעו ערבית. את כל החמישה רצחו בדקירות סכין. בדואי זקן הם שיחררו כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו החמישה.
מאיר וחבריו, שנחשדו במעשה, הועברו לידי המשטרה, אך לא הודו באשמתם. התברר כי שרון, מג"ד הצנחנים, צייד את הארבעה בנשק ומזון, הסיע אותם חלק מהדרך ברכב הגדוד, ושלח חוליות לקראתם בדרכם חזרה.
שר הביטחון, בן גוריון, והרמטכ"ל, משה דיין, החליטו שהחשודים לא יועמדו לדין, כשהסיבה הרשמית: חוסר ראיות. לאחר 20 יום במעצר שוחררו הארבעה, והר ציון חזר לשירות הצבאי.
מי שהביע דעה שלילית ביותר על רצח הבדואים ועל הגיבוי שניתן להר ציון וחבריו היה ראש הממשלה, משה שרת. ביומנו הוא כתב: ""תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזאת של הבריות…ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן."
שרת חשב שיש להעמיד אותם לדין באשמת הריגה או רצח. ביומנו הוא התייחס לאירוע כ"תקרית מהסוג החמור ביותר", ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים אחרי פעולה בעזה, חשש כי מעשה כזה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת".
הוא חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל. גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים." בשיחה בין שרת לשר הביטחון (בן גוריון) אמר שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל". אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע לארבעה ב"כל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם (לשתוק) במשטרה".
הר ציון השתתף והתבלט בפעולות שונות. במלחמת יום כיפור, למרות נכותו שנגרמה בפעולה אחרת, הוא הצטרף למלחמה וחילץ פצועים מהשטח הסורי. משה דיין כתב עליו: "כוחו לא היה במתן פקודות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, ובכושרו המופלא בתור לוחם. "
לאחר הסיפור- עימות בין חניכים, שניים או שלושה מכל צד: האם הנקמה של הר ציון וחבריו הייתה מוצדקת?
ןהאם נכון היה לחפות ולטשטש את המקרה, כפי שעשו בן גוריון, דיין ושרון?
לאחר מכן-דיון, בהשתתפות כל הכיתה, והצבעה – בעד ונגד.
דעתי:
אסור היה לפגוע בחפים מפשע, ואסור היה לטשטש את מה שקרה. מי שישמע על המקרה הזה, יבין שמותר לרצוח ללא אבחנה, ושממשלת ישראל תגן על הרוצחים.
ג. הנוקמים של אבא קובנר
פתיחה
השמעת השיר "שקט, שקט, בני נחרישה" (הבית הראשון)
חלוקת הדף עם מילות השיר לכל חניך.
הסבר: פונאר: המקום לייד וילנה, בו נרצחו יהודי וילנה.
זוהי השואה: רצח המוני של יהודים בכל מקום, כשהמטרה היא- השמדת כל העם היהודי. לרצח הנורא הזה אין מקבילה בכל ההיסטוריה האנושית.
נקרא עכשיו את שירו של שלונסקי, "נדר".
הסבר למילים:
שכול: אובדן הבנים; אובדן הכל
שחוח: כפוף (מצער, מכאב)
למחול: לסלוח
כלהם: כולם (בהדגשה חזקה)
שבטי מוסרי:
לריק: לשווא; לחינם
לסורי: להרגלי הרעים
קונם: שבועה לאיסור, שבועת חרם; הדבר אסור לי באיסור מוחלט
מאום: שום דבר
עדי יכולו כל שבטי מוסרי: עד שיסתיימו כל נקמותי
* על מה השבועה הזאת?
– אסור לי לשכוח את מה שקרה בשואה
קבוצת הנקם של אבא קובנר
לפי כתבה ב"וואלה", 11.12.19: הנוקמים.
* מיהו אבא קובנר?
– סופר, משורר. ממנהיגי המרד בגטו וילנה.
את הכתבה הזאת, כדאי שחניכים יספרו, עם ציטוטים מדי פעם. אין צורך בכל הכתבה. כדאי להסתמך על הפרקים:
- קבוצת הנוקמים מן הבריגדה
- קבוצת הנקם של הפרטיזנים
- 1 כישלון תוכנית א'
- 2 כישלון תוכנית ב'
נקיטת עמדה:
חלוקה לקבוצות קטנות. כל קבוצה מקבלת פתק עם שלוש צורות הנקמה :
- הבריגדה: הוצאה להורג את מי שנבדק ונמצא אשם. אין משפט.
- קבוצת הנוקמים של אבא קובנר:נקמה בגרמנים כעם. הרעלה המונית , ללא אבחנה, של ערים גדולות, עד שימותו 6 מיליון גרמנים.
- מדינת ישראל: תפיסה והעמדה למשפט של גדולי הפושעים (אייכמן).
הקבוצה תדון ותקבע עמדה:
א.האם צריך ונכון היה לנקום בגרמנים על מה שעשו?
ב.אם צריך היה לנקום-אז באיזו צורה?
הקבוצה תצרף לעמדתה הנמקה: למה זוהי הצורה הנכונה, וצורות אחרות- לא?
כל קבוצה תציג את עמדתה במליאה. לאחר מכן ייערך דיון, ואז- הצבעה: איזו דרך הייתה הנכונה?
ד. רוצחת האנסים מהפרלמנט
פתיחה:
* מהי קסטה?
* דיון.
זוהי מערכת מעמדות חברתית, הנהוגה בהודו. הקסטה הנמוכה ביותר משוללת זכויות, ואנשיה אסורים בנגיעה.
* לספר את הסיפור של פולן דווי. כדאי לחלק אותו לכמה חלקים, ולתת לספר ולקרוא קטעים לקבוצה של כמה חניכים, או שיספרו המנחה והמחנך.
* איך התרשמתם?
* מה דעתכם על נקמתה של דווי, ועל העונש שקיבלה (11 שנים בכלא)?
* דיון.
דעתי (אהוד):
דווי רצחה המון אנשים, ביניהם כאלה שהיו צופים פסיביים, ועל כך היא הייתה צריכה להיענש. אבל אחרי האכזריות וההשפלה שחוותה במשך השנים, כאשר החברה והמדינה אינן מתערבות, והוריה אינם יכולים לעשות דבר- אפשר להבין אותה, ואף להצדיק. למעשה, היא חיה חיים של התעללות נוראה- ולא היה לה שום מוצא, ושום דרך להגן על עצמה. המוצא היחיד האפשרי היה- התאבדות; ואומנם, היא חשבה על כך לא פעם. קרה לה מקרה טוב, והיא הפכה לראש כנופייה; ואז היא הגיבה בדרך שהחברה לימדה אותה, ונקמה. וכאשר היא נהגה כך, היא הפכה לדמות הזדהות של מיליונים כמוה, בני כת הטמאים. השופטים במשפטה הבינו זאת, ופסקו לה רק מאסר; אבל בנסיבות האלה, גם זה היה יותר מדי, בעיניי.
רוצחת האנסים מהפרלמנט
מאת אספה פלד, שבעה ימים, ידיעות אחרונות, 24.1.1997 ( מקוצר).
