- המסע של האתיופים לארץ ישראל
- מה אתם יודעים על יהודי אתיופיה?
- מי הם?
- מתי הם באו לארץ?
- כיצד באו?
- איך הם קשורים אלינו?
- דיון; תשובות.
יהודי אתיופיה חיו בכפרים– בלי חשמל, בלי מיים זורמים, בלי טלויזיה, בלי טלפון. כשהם הגיעו לארץ וראו לראשונה טלויזיה, הם הלכו מאחוריה כדי לראות מי האנשים שנכנסו לקופסה הזאת.
לא היה להם קשר ליהדות העולם. הם לא הכירו את החגים, את המיצוות, את התנ"ך ואת התלמוד, ואת כל הספרות וההסטוריה היהודית, וכמובן שלא ידעו עברית. אבל דבר אחד הם ידעו היטב: ארץ ישראל היתה ארץ החלומות, ובה רצו לחיות. וכשאמרו ארץ ישראל, הם התכוונו לירושלים. לא לירושלים החומרית, אלא החלומית, שכולה בתים נהדרים, וכולה זהב.
ומשום שהם היו שונים, רדפו והשפילו אותם באתיופיה.
כשקמה מדינת ישראל, הגיעו לאתיופיה כמה שליחים מכאן, וסיפרו על הארץ. אסור היה לעזוב את אתיופיה, אבל כמה יהודים הצליחו להגיע הנה, ולאט לאט חדרה ההכרה שאפשר לעלות לארץ. איך? – צריך להגיע לסודאן, ומשם ייקחו אותם לארץ.
חלק חשבו שסודאן היא ארץ ישראל.
כיוון שהיה אסור לעזוב את אתיופיה, הם לא העזו למכור את רכושם, מחשש שיגלו שהם עוזבים. וכך הם עזבו את כפריהם, עם קצת מזון ומיים שיכלו לשאת, או להעמיס על חמורים, ויצאו בשיירות לדרך.
הדרך לסודאן הייתה ארוכה מאוד, ועברה דרך הרים, בקעות ונהרות. המזון והמיים לא הספיקו– הם הלכו במשך חודשים; וחלק מתו מתשישות, רעב ומחלות. לא פעם התנפלו עליהם שודדים, שדדו אותם, וגם הרגו. כך נשארו ילדים ללא אב או אם, או שניהם. מורי הדרך שלהם רימו אותם לא פעם, ונעלמו עם הכסף שנתנו להם.
מאימי הדרך
לפי אברהם אדגה, עם קיצורים ושינויים
הורי הילדים היו מסתירים בצווארוניהם את הכסף שלהם. מורה הדרך התנדב לסחוב את הילדים על כתפיו, והיה ממשש את בגדיהם, עד שנתקל בגוש אצל ילדה אחת. מאותו רגע, הוא לא נפרד ממנה, וסחב רק אותה. ההורים לא חשדו כלל שמאחורי המעשה מסתתרת מחשבה רעה.
בהזדמנות אחת הוא אמר שהוא עייף, אך הורה לכולם להמשיך ללכת, והוא יצטרף אליהם בהמשך. כשהמשיכו ללכת, שדד את הכסף, והעלים, כלומר– הרג, את הילדה. קמה מהומה. האם בכתה בהיסטריה, ואליה הצטרפו אימהות אחרות. האב ניסה לחזור בשביל שממנו באו, אך לא מצא סימן לילדה.
- לספר על שלמה גרוניך. להשמיע את השיר על המסע לארץ ישראל.
המילים– בשירונט. הביצוע – לא יורד.
מי שמכיר את השיר, או מוכן ללמוד אותו, ולשיר בכיתה– מצויין.
כשסוף סוף הגיעו לסודאן, הם שוכנו במחנות עלובים. אוכל היה מעט, או שלא היה; והמיים– מזוהמים. אלפים מתו ממחלות– גם מחלות שאצלנו נחשבות קלות.
לאט לאט החלו להתפרסם ידיעות על המסע הזה. זה נעשה בחוסר אחריות, כי סודאן היא במצב מלחמה עם ישראל, והידיעות פעלו נגדה. יום אחד הכריזו על כך בפומבי, בוועידה יהודית; ואז סגרו הסודאנים את הגבול וניתקו את מעט הקשר שהיה עם ישראלים. מצבם של הפליטים היה נואש; ואז, בסודיות, תוך עצימת עיניים של הסודאנים, אירגן חיל האוויר תוך זמן קצר את הטסת הפליטים לארץ, ב"מבצע שלמה".
- פגישה עם יהודי אתיופי, שיספר על החיים באתיופיה, על המסע, ועל קשיי ההיקלטות בארץ.
מוגאס (טבריה):
0526178807
ג.אפליית האתיופים
* מה זאת אפלייה?
– כששני אנשים, או שתי קבוצות, מקבלים יחס שונה: האחד מועדף על השני.
* במה יכולה להתבטא האפלייה?
– בדיבור: "כושי"; "קוף"; "לך חזרה לאתיופיה".
– ביחסים חברתיים: הורים לא מוכנים שבניהם ילמדו עם אתיופים באותו בית ספר או גן.
– ביחס המשטרה: במקרה של אלימות או שוד, האתיופים הם האשמים הראשונים– בלי בדיקה.
מקרים לבדיקה
- הורים לבנים מוציאים את ילדיהם מגנים עם אתיופים.
ארבעה מתנדבים, שניים מכל צד, מגינים או תוקפים את הצעד הזה, בשני סבבים. אחר כך– דיון פתוח.
קטעים פותחים, מתוך מאמרו של אור קשתי ב"הארץ", 1.1.10:
בחמישה גני ילדים בפתח תיקוה לומדים מאז פתיחת השנה אך ורק ילדים יוצאי אתיופיה. "זה לא טוב שהילדים שלנו יהיו לבד. איך הם ילמדו לדבר טוב עברית?", אמרה אתמול טאיים תפרה, בשעה שבאה לאסוף את שני ילדיה הלומדים באחד הגנים. הורה נוסף, אלפה בזה, שאל בכעס: "בשביל מה עלינו מאתיופיה, אם הילדים שלנו מופרדים ולומדים לבד? אפשר ללמוד לבד גם באתיופיה. בעצם, אנחנו חיים בגטו."
לדברי אחת הגננות, ביום הראשון של שנת הלימודים, באו לגן חמישה ילדים ישראלים ותיקים. "ההורים הסתכלו סביב, ראו שרוב הילדים הם ממוצא אתיופי, ופשוט לקחו את הרגליים וברחו מכאן. לא עזרה העובדה שהגן נחשב לאחד הטובים שיש. הפחד ממי ששונה ממך היה חזק יותר", היא מספרת. גננת אחרת מוסיפה שהיא אינה נוהגת להתווכח עם ההורים הוותיקים המבקשים להעביר את ילדיהם. "אין שום טעם בכך", היא מסבירה, "מה כבר אפשר לומר להורים גזענים?"
גננת אחרת מספרת כי הגן שבאחריותה הפך למוקצה בעיני חלק מההורים, מכיוון שקלט ארבעה ילדים ממוצא אתיופי, מתוך 25 ילדים.
- ילדה שחורה בתוך כיתה לבנה
נסו לחשוב, איך תרגיש נערה אתיופית בכיתה שכל השאר בה– ישראלים לבנים.
- דיון.
- קריאת קטע מהמאמר של אור קשתי, הארץ,16.5.07.
קסה גטו, נערה אתיופית, תלמידת י"ב, זכתה במקום הראשון בתחרות חיבורים במסגרת פרס דן דוד.
"השכונה שלי היתה שכונה של לבנים. היינו המשפחה האתיופית הראשונה בשכונה, ואני הייתי, מן הסתם, הילדה האתיופית הראשונה בכיתה ובבית הספר," קראה גטו. "הילדים תמיד הציקו, המורות היו חסרות אונים, ההורים הרימו גבה לנוכח התלמידה השחורה בכיתה. הרגשתי חשופה לגמרי, כאילו מישהו בא ותלש את עורי, משאיר אותי עירומה בפני הילדים שנהגו להרים אצבע מאשימה, ולהשמיע קולות של גנאי ושל לגלוג…כשאף אחד לא רצה לשבת לידי, שנאתי את עצמי. כשאף אחד לא הזמין אותי לימי הולדת, ישבתי בחדר ובכיתי על מי שאני. הייתי עומדת שעות על מעקה האמבטיה, מביטה בראי, עושה העוויות ומנסה למצוא את החלק הפגום בי. אף פעם לא מצאתי דבר מלבד צבע העור השונה. חלמתי להיות לבנה. חשבתי שרק כך אוכל להצליח בחיים. חשבתי שביום שאהיה לבנה, העולם יחייך אלי. השינוי בא בהדרגה. בכיתה ח' היא חזרה לשמה המקורי, אחרי שהרגישה שהשם "רבקה" מטשטש את זהותה. "עם השנים למדתי שאין בי דבר פגום, שתמיד ישפטו אותי בגלל אותם סטריוטיפים…למדתי לאהוב את זו שהביטה בי בראי כל בוקר. למדתי שכדי לקחת חלק בעולם הזה אני חייבת לקבל את עצמי, ולצאת למאבק על הזכויות שלי. "
"חשבתי שאני עלולה להיפגע מהחיבור, שלא בטוח שאני מוכנה לחשוף ככה את הנקודות החלשות שלי", מספרת גטה. "אבל הבנתי שזה גם המאבק של בת הדודה והאחים שלי, שחולמים את חלום ההשתלבות וחווים אותה גזענות."
שיחה על המאמר
* מעגל (כמו תמיד). על הריצפה–פתקים, המביעים דעות והרגשות שונות. כל אחד בוחר את הפתק שמדבר אליו, ומסביר את הרגשתו.
הפתקים:
* הגזענות היא מחלה שאיננה ניתנת לריפוי
* התשובה לגזענות: חינוך
* היום, המאבק בגזענות חשוב יותר מאי פעם
* אילו הייתי במצבה של קסה גטו, הייתי…
* אילו הייתי מחנך בכיתתה של קסה גטו, הייתי…
* אילו הייתי תלמיד בכיתתה של קסה גטו, הייתי…
* מי שהחליף את שמה של קסה גטו פגע בה קשה
*הרגשתי הזדהות עם קסה גטו
* כמה זמן אפשר לסבול כך ולא להישבר?
* איזו נערה אמיצה!
נספח: מכתבו של ג'ג'או בימרו
מן האינטרנט.
:והנה המכתב לעיונכם
שמי ג'ג'או בימרו, בן 27, סטודנט למדעי הצמח באוניברסיטה העברית, יוצא יחידת מגלן – יחידה מובחרת בצה"ל, ומשרת בה שירות מילואים פעיל. נוסף על אלו, אני גם בן העדה האתיופית בישראל, וגאה על כך. בשורה התחתונה, אני אזרח ישראלי מן השורה – שומר חוק וסדר, משלם מיסים וללא שום עבר פלילי. בחיי, אפילו דוח חניה לא קיבלתי מעודי. אדם נורמטיבי לחלוטין.
מסתבר, שכל חטאי הוא צבע עורי ומוצאי. בשל כך, ורק בשל כך, סבלתי מאלימות קשה וברוטאלית כלפיי, פיזית ומילולית. לא, לא ספגתי אותה מגורמים גזעניים, בורים וחשוכים בחברתנו, אלא משוטרי משטרת חיפה, ובחסותה ועידודה של משטרת ישראל הנאורה והליברלית.
בערב חג הפסח, שבעה באפריל 2012, יצאתי עם כמה חברים, גם הם בני העדה האתיופית, לבילוי במועדון ה-"נתנזון" בחיפה. יצאנו מהמועדון בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, והתקדמנו לצומת כבישים ראשי, ממנו נוכל לתפוס מונית הביתה. בקיוסק הסמוך לצומת זו פרצה קטטה, שבעקבותיה הגיעה ניידת משטרה למקום. הניידת הגיעה לאחר שכבר נרגעו הרוחות. מיותר לציין שלא לי ולא לחבריי היה קשר כלשהו לאירוע. כנראה שנקלענו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אך גם עם צבע העור הלא נכון.
ניידת המשטרה הגיעה בנסיעה מהירה ובלמה בפתאומיות באמצע הצומת. שני שוטרים יצאו מהניידת, ואחד מהם ניגש לאחת הבנות שהרגע יצאה מהמועדון, מכרה שלי, גם היא בחורה נורמטיבית לחלוטין, בת העדה האתיופית. שוב – לא היה לה דבר וחצי דבר בקטטה שהתרחשה באזור זמן קצר קודם לכן. את השוטר לא עניינו העובדות: הוא בעט בה, ולאחר שהתמוטטה סטר לה ואיים עליה באמצעות שוקר חשמלי. כמה מחבריי רצו לעבר הבחורה על–מנת לעזור לה ולצלם את האירוע. חברתה, קצינת צה"ל בקבע, ניגשה גם היא לעזור לה, אך נדחפה באלימות על–ידי השוטרים. כאשר הבחין השוטר שרוצים לצלם אותו הוא הגדיל לעשות והשתמש בגז פלפל ובשוקר החשמלי לעבר כל מי שרק היה בקרבתו.
בעודי עומד שם המום ממה שרואות עיניי, החליט השוטר שגם אני שותף ל'פשע'. הוא המשיך את מסכת ההשתוללות וההתפרעות האלימה שלו, וכעת היה תורי לחטוף. השוטר ריסס אותי בגז פלפל ישירות לעיניים, ללא שום סיבה וללא כל התגרות מצידי. לאחר מכן, בעודי סובל מעיוורון טוטאלי למשך דקות מספר, הפעיל נגדי את השוקר החשמלי. ללא כל אזהרה, ללא כל צורך. חטפתי את זרם החשמל ישירות אל מפתח הלב, מה שהשאיר סימני פציעה וחבלה על גופי. בעודי זרוק שם באמצע הלילה, מרוסס ומחושמל על לא עוול בכפי, צעק לי השוטר, בליווי קללות וגידופים נוספים, "תחזור לאפריקה!". האמינו לי, שום צריבת גז פלפל או חשמול בעולם, חזקים ככל שיהיו, לא יכלו להכאיב לי כמו שהכאיב לי המשפט הזה.
כנראה שהתעלפתי מעוצמת החשמול, שכן אני זוכר שהתעוררתי בשלב מסוים כשמסביב כבר התפזרה כל ההמולה. מרוב בלבול ותקיפות השוטרים, כל חבריי נמלטו מאזור האירוע, כשכל אחד מהם בטוח שגם אני הצלחתי להימלט. לא הצלחתי. נותרתי שם לבד, מוטל פצוע לצידי כביש ראשי בחיפה, לפנות בוקר, בלי כסף למונית ולמעשה בלי יכולת לחזור הביתה. לא הרגשתי כל–כך נעלב ומושפל בחיי.
אותה הבחורה שהוכתה קשות סבלה למחרת האירוע מכאבי גב קשים, שלא לדבר על הצלקת הנפשית שהותיר בה האירוע. מתוך חשש אמיתי מנקמת השוטר שהכה אותה היא לא העזה להגיש תלונה למשטרה לאחר האירוע, אך לאחר מספר ימים אזרה אומץ והגישה תלונה במח"ש. גם אני עשיתי זאת, ובצירוף עדויות – תמונות מהאירוע וחולצתי המוכתמת בגז פלפל.
בכל האירוע הזה יש לא מעט עדים להשתוללותו של השוטר, שגם הם ספגו גז פלפל לפניהם על לא עוול בכפם. גם הם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, כמוני כמוכם. אותם עדים אף ראו כיצד שוטרים נוספים ממשטרת חיפה מגיעים לזירה, ופשוט עומדים וצופים מהצד באירוע, משל היה איזה מופע שעשועים, ללא שום התערבות מצידם ואפילו בעידודם.
הכאב הפיזי אולי קהה במהלך הזמן שעבר מאז התקרית, אך הכאב הנפשי לא פג, ולהפך – הוא רק הולך ומתעצם. מח"ש ממציאה תירוצים שונים ומשונים ומורחת את התקדמות התיק ואת חקירת האירוע. שלושה חודשים חלפו ממועד האירוע, ולא קיבלתי אפילו תשובה לגבי סטאטוס התיק. על–פי כל הסטטיסטיקות, תיק במצב כזה ייסגר במהרה בטענה של "חוסר עניין לציבור". בבקשה מכם, ציבור יקר – אנא הראו למשטרת ישראל שגזענות אלימה וחשוכה בחסותה מעניינת ומטרידה אתכם, על–ידי הפצת הסיפור לכמה שיותר אנשים.
לא לכך פיללנו אני ומשפחתי כאשר עלינו לארץ מאתיופיה, עלייה שנבעה מאהבת ציון טהורה. לא לכך פיללו הוריי כאשר חינכו אותי כל חיי לנתינה למדינה ודחפו אותי להסתגלות מתמדת לחברה, מתוך אמונה כי במדינה דמוקרטית כישראל, אם רק אתאמץ מספיק, אהיה שווה בין שווים. מסתבר שלא כך הם פני הדברים, ועל כך אני מרגיש נבגד. נבגד בידי המדינה שעבורה סיכנתי את חיי במשך שלוש שנים, שאליה כה ערגתי וציפיתי להגיע כל ילדותי. התחושות שאיני רוצה להיות חלק ממדינה כזו, הולכות ומתעצמות בי מיום ליום.
אני נחוש לקעקע אחת ולתמיד את הגזענות בחברתנו בכלל, ובפרט את הגזענות החוזרת ונשנית כלפי העדה האתיופית. זוהי עדה שקטה, רגועה וביישנית מטבעה, טבע המשרת לצערי את יצריהם החייתיים והקמאים של גורמים שונים בחברה הישראלית, ביניהם גם כמה משוטרי משטרת ישראל. אני נחוש לעשות זאת, אך לא אוכל ללא עזרתכם.
אני מפציר בכם וקורא לכם ולכן בכל לשון של בקשה – עזרו לי ולחבריי להפיץ את הסיפור הזה לכמה שיותר אנשים, על–מנת שנוכל למצות את מלוא חומרת הדין עם השוטרים–פושעים שפגעו בנו, ולמגר את תופעות הגזענות האלימות והמכוערות, אשר לצערי חוזרות ומרימות ראשן בגאון לאחרונה בחברה הישראלית..
…
שאלות על המכתב:
- מה ההרגשה שלך אחרי קריאת המכתב?
- בושה?
- אדישות?
- כעס?
- הזדהות עם האתיופים?
- דבר כזה יכול לקרות גם לך ולי?
- האם פרסום המכתב באינטרנט יכול לעזור?