המטרה: לחנך לפתיחות ולהקשבה, לא לשנאה
השיעור
- לכתוב על הלוח: "בבית הספר מותר להביע דעות שונות".
- האם זה נראה לכם?
- שמעתם פעם דעה שלא מצאה חן בעיניכם?
- איך הגבתם?
- דיון.
- אם הייתם שומעים אמירה כזאת: "הילדים בעזה סובלים ומתים"- איך הייתם מגיבים?
- דיון.
קריאת הקטע על הילדה הבדואית:
עדן סולומון, הארץ, 24.9.24. קטע מהכתבה.
לכל תלמיד-דף עם הקטע.
- מה דעתכם על מה שקרה שם?
- דיון.
- המורה שהסתלקה: האם היא יכלה לנהוג אחרת?
- כן: להישאר שם, ולנסות להרגיע. למנוע את ההתקפה הבוטה על הילדה. לפזר את התקהלות הלינץ' הזאת.
- למחרת, לקיים על כך שיחה בשיעור, ולשאול את התלמידים ואת הילדה: מה קרה שם?
הילדים אל נכון יהיו יותר רגועים, וידברו יותר בהגיון. כך, אפשר יהיה לשחזר את הדברים בצורה יותר קרובה למה שקרה. מה אמרה הילדה, ומה לא אמרה.
- היא אמרה: "הילדים בעזה סובלים מרעב ומתים".
- האם זה נכון?
- שיחה.
- ציטוט ממאמרה של אורנה רינת, הארץ 20.12.24, המצטטת חלק מהעדות של רופאת הילדים האמריקנית ד"ר טניה חאג' חאסן, לפני ועדה של האו"ם:
"טיפלנו באינספור ילדים, טיפלנו בילדים שאיבדו את כל בני משפחותיהם…
"אני זוכרת את האישה שלא הצליחה לדבר. היא ילדה שבוע לפני כן. התינוק ובנה הפעוט נמחצו למוות. ילדה בת שש הגיעה עם פציעות קשות. אחיה הקטן נעדר. אני זוכרת את אימה בוכה ושואלת מה פשעה של הילדה, ולא יכולתי להגיד לה שסיוואווה עם הריסים הארוכים והיפים לא תוכל לדבר יותר. אם תשרוד…אני זוכרת היטב את מוחמד בן החמש, שלא נותר איש שיבקש את גופתו…"
האם הכאב שלנו על מה שקרה בעוטף מבטל את הכאב על מה שקרה לילדים בעזה?
- האם הילד מוחמד אשם במה שקרה?
- כן, זה קשה: לראות ולהבין גם את הכאב שלהם, גם להם קרה דבר נורא. אם נבין את זה, נוכל לקוות להשלמה איתם, בעתיד, הרחוק אולי.
לסיום, נקרא קטע ממאמר של מורה מבית ספר אחר על האירוע הזה:
