חמוטל: 052-3795637
נעמי:( אמא של חמוטל) : 054-5676965
בית ההורים בכפר חרוב:
תקציר:
תרגילים המכוונים להמחיש את הקשיים של עיוור, ואת ההתמודדות שלו. שיחה על כך.
פגישה עם עיוור, ושיחה על הפגישה.
המטרה:
- לשים את עצמך במקום העיוור
- לשמוע על ההתמודדות של חמוטל
- להפנים, שהעיוור הוא חלק מהחברה שלנו.
א. "הנחיית עיוור"
חלוקה לזוגות. בכל תרגיל, אחרי הביצוע, מתחלפים בתפקידים.
בסיום, יציג כל זוג את ה"תוצרים" שלו.
המטלות:
- לזהות בעזרת מישוש, בלי להשמיע קול, "עיוור" אחר.
- ה"עיוור" יכתוב את שמו.
- ה"עיוור" יכתוב שורה אחת מ"התקווה".
- ה"עיוור" יקבל חיית צעצוע (תנין; בפאלו; זאב), וינסה לנחש מהי.
- ה"עיוור" יצייר ראש או גוף של אדם, לפי בחירתו.
- ה"עיוור" יעלה על כסא וירד ממנו: א. עם עזרה ב. לפי הנחיות בלבד.
- לתלות את הכתיבה והציורים על הקירות, עם שמות המבצעים. החניכים יסתכלו ויגיבו.
המנחה יזמין שני מתנדבים. האחד- עם עיניים קשורות. השני – נותן לו הוראות.
- על השולחן – נר דולק. ה"עיוור" יכבה את הנר, לפי הוראות המנחה.
- על הלוח – לצייר עיגול. ה"עיוור" יסתכל בו, יקשור מטפחת על עיניו, וינסה לצייר נקודה באמצע העיגול.
הזוגות יצאו החוצה, כשהמנחה מוביל את ה"עיוור", ונותן לו כל פעם הוראות, על מכשולים שיש בדרך. מדי פעם, הוא ישאל אותו- היכן נמצאת הכיתה, היכן שער בית הספר, וכו'.
אחרי כ- 10 דקות, חוזרים לכיתה.
שיחה:
- ציפיתם לרמה כזאת?
- הכתיבה: הייתה לכם בעייה עם זה?
- איך באמת קורא העיוור?
- כמה זיהויים נכונים היו?
- העלייה על הכיסא: זה היה מפחיד?
- מישהו ניסה לעמוד על כיסא, מבלי להחזיק במשענת?
* עד כמה עיוור יכול להיות עצמאי?
* לדעתכם, עדיף להיוולד עיוור, או להתעוור במהלך החיים?
* עדיף להיות עיוור, או חירש?
- יכול להיות שאיש שרואה יתחתן עם אשה עיוורת?
- יש דברים שעיוור לא יכול להבין?
* נסו להסביר לי, כמו לעיוור:
- מה זה צבע אדום?
- מה זה עננים?
- כיצד נראית שקיעה?
- עד כמה יכול עיוור לדעת איך נראה אדם אחר?
ב. פגישה עם חמוטל
שאלות:
- נולדת עיוורת? מדוע?
- מתי התחלת להרגיש שונה מאחרים?
- איך את מתפקדת בחיי יום-יום:
- בישול?
- ניקוי הבית?
- כתיבה?
- קריאה?
- נסיעה באוטובוס?
- הפעלת פלאפון?
- את מכירה אנשים שלא התמודדו עם העיוורון? שלא ממש מתפקדים? במה זה תלוי?
- האם היו לך חששות לפני דברים חדשים שעשית? מה עזר לך לצאת מהם? ומה קרה באמת?
- את עובדת? איפה?
- את מרגישה שיש לך השפעה על אנשים?
- יש לך תמיכה של המדינה?
- את יכולה להרגיש דברים מזווית אחרת, שאדם רגיל איננו יכול?
- לדעתך, עדיף להיוולד עיוור, או להתעוור במהלך החיים?
- האם לעיוורון יש גם יתרונות?
- יש דברים שאת יודעת, מרגישה- יותר מאנשים שרואים?
- אילו היית יכולה לבחור, האם היית בוחרת בעיוורון, או בחירשות?
- את חושבת שהבן שלך יהיה שונה במשהו מילדים אחרים?
- למדת בבית ספר רגיל (בית ירח). איך?
ד. שיחה על הפגישה עם חמוטל
- איך התרשמתם מהפגישה עם חמוטל?
- חמוטל מוגבלת על ידי מצבה. החיים שלה עשירים פחות משלנו?
- חמוטל מקבלת הרבה מהחברה. האם היא גם תורמת?
- במה אתה ואת נתרמתם מהפגישה איתה?
- האם פגישה כזאת מלמדת משהו על עצמך?
- יש בחמוטל משהו שמדבר אליכם? מהו?
– השקט שלה. לא מרגישה מקופחת, לא כועסת, לא מנסה להסתיר או להתחמק. מתארת במדוייק מצבים ורגשות.
- לדעתכם, היא השלימה עם העיוורון שלה?
- לדעתכם, אדם צריך לדעת להשלים עם התכונות שלו?
- יש משהו שפוגע בה במיוחד?
– כאשר לא מתייחסים אליה כאל אדם. כשהמלצרית מדברת עליה, לא אליה.
– ההחלטה של ההורים, שהיא תלמד במסלול רגיל, עם כולם, הייתה נכונה?
– כשחשבתם על פגישה עם עיוור- איך דמיינתם אותה? דומה למה שבאמת היה?
- קריאת השיר של יהודה אטלס: "פעם אחת ודי".
פעם אחת ודי
זה קרה אחרי המלחמה
בדיוק לפני חמש עשרה שנה,
כשיצאה האחות והודיעה:
יש לך בת קטנה.
בת קטנה, לידה רגילה,
שני קילו ומאתיים
ואני מייד הרגשתי איך לחלוחית מבויישת
מציפה פתאום את העיניים.
ובפעם הראשונה מאז הפציעה
התחלתי בשקט לבכות,
ובפעם הראשונה מאז החושך שנפל עלי
כל-כך כל-כך רציתי לראות.
תינוקת שלי, אחרי כל החששות,
ודברי הרופאים שבגלל הפציעה
אין הרבה מה לעשות.
אחרי תשעה ירחים,
שכל אחד נמשך כמו יובל,
אני אב, האדם הכי מאושר בישראל.
אחר כך גדלת ולמדת לשיר
וכולם אמרו שאת הילדה הכי יפה בעיר.
וכשהיינו משחקים במחבואים
והייתי נתקל ומפיל כיסא,
צחקת, ולי לא היה אכפת שאני עיוור
ואיני מבחין בנעשה.
אבל פעם אחת, כשאמא יצאה לסידורים,
חזרת מן החצר בבכי תמרורים:
"אבא, נפלתי ויורד לי דם…
תגיד מה לעשות,
אבא, עזור לי, אבא,
למה אתה לא יכול לראות…"
ואני תפסתי בבהלה
את פנייך מלאות החול
ולחשתי לך: יהיה בסדר,
תכף יסתדר הכל,
אצלצל לשכנים, אולי אמא תחזור,
אבל לראות- אני, פשוט, לא יכול!
ואת בכית, ואני סיננתי חרש,
בחירוק שיניים: רק לשנייה, למענה,
השב לי את מאור העיניים,
רק לראות היכן נפצעה ולחבוש
ואני נשבע שלא אבקש יותר לעצמי,
לעולם לא אדרוש.
כבר בת חמש עשרה,
ובראשי פה ושם שערות לבנות,
למדתי להסכין
עם מה שאי אפשר לשנות.
אבל בזמן האחרון,
כשאני עם עצמי, לבד,
אני מרבה לשרטט בדמיוני את תווי פנייך,
אחד לאחד.
"הילדה שלך משהו", אנשים אומרים,
ואני טווה את דמותך בדמיוני
לפי כל התיאורים.
מה יש, אני רוצה רק לרגע
לראות את בתי הקטנה,
פעם אחת, אלוהים, בחמש עשרה שנה.
זה כל כך מעט מצדך,
ולי זאת כזאת מתנה.
ואחר כך לא אכפת לי לחזור אל העיוורון
לכל ימי חיי.
פעם, לשבריר שנייה, פעם אחת ודי.
ומה כבר ביקשתי,
והרי פעם אחת זה לא יותר מדי.