בתקופה שלנו, הפרט עומד במרכז; אלא שבין הפרטים, לא מתקיים דו- שיח אמיתי. עיקר השיח הוא תפקודי; וברבדים העמוקים יותר, אין החלפה של דעות ורגשות. המסר הוא: אני- אני, ואתה- אתה; ומה שנשאר הוא-להקל את הקיום שלנו, זה בצד זה; לא לברר דברים של תוכן. במקרים רבים, אין חשיבה מורכבת, השוקלת את התמונה על כל מרכיביה. הנטייה היא להיצמד לדעות מוכרות, ואז-להיאטם. אין היפתחות לדעות שונות. כל אחד נשאר בפינתו, בלי לנסות באמת להבין מה חושב הזולת. הביטוי לכך היא שקיעתה של השיחה, כמסגרת לחילופי דעות ורגשות, ושינוי עמדות.
ברור שזה אינו מצב בריא, ואינו ראוי. לא החברה, וגם לא הפרט, יכולים או צריכים לתפקד כך לאורך זמן. אז- מה ואיך עושים?
מרכז הכובד הוא- הפרט; והשיח של הפרט עם העולם נעשה היום על בסיס מאד אישי. הוא קולט את העולם לא בהכללות, אלא דרך אנשים ואירועים קונקרטיים. הוא מחפש קשר ישיר ומיידי. זוהי, איפוא, הצורה שבה עלינו להגיע אליו וליצור אצלו התייחסות: על ידי הבאת אנשים ואירועים ישירים, קונקרטיים. לא נוסחה כללית, אלא אדם מסויים, או אירוע, המעלה בעייה, ומזמין התייחסות. ועל ידי הבאת הבעיות אליו- להביא אותו אל העולם. לגרום לו שירגיש, ויכאב, את הבעיות; שיתרגש, ויצעק, ויביע אמפתיה- גם על דברים שמעבר לעולם האישי שלו. שיראה בבעיות כלליות- בעיות שלו. חילופי הרגשות והדעות שמתעוררים בין החניכים נוגעים בפרט, ומביאים אותו לחשוב, ולשנות עמדות. חניכים שלי כתבו פעם על השיחות שניהלנו:
"השיעורים הללו חשובים לנו מאין כמוהם, משום שהם מאפשרים לנו להתמודד ולעבד מחשבות ורגשות ולהבינם בצורה מעמיקה יותר מאשר הדרך בה היינו עושים זאת לבדנו, אל מול מהדורת החדשות והטלויזיה".
מה תפקידנו בניהול השיחה ובהשתתפות בה, כמחנכים?
אנחנו- מנחים; כלומר: מעלים שאלות נוספות לדיון, ושומרים על גבולות הדיון, ועל הסדר הנכון של מבקשי רשות הדיבור; אבל גם- משתתפים, ואומרים את דעתנו. נשמתה של השיחה היא- נקיטת עמדה; ובצד ציפייה, ותביעה, מן החניכים, לנקוט עמדה, עלינו לנקוט עמדה בעצמנו. לא כיודעי כל; ולא כנציגים של מישהו; אלא כנציגים של עצמנו: לומר מה אנו באמת חושבים ומרגישים.
אני סבור שהעמדתה –מחדש של השיחה במרכז התהליך החינוכי היא תנאי לדיון רעיוני וערכי אמיתי.
אהוד שמיר