טבריה

חברי הקבוצה עובדים בגן ירק

נער בן 17 מקים קן בטבריה
המטרה
שיחה, הערכה והזדהות עם יפתח

השיעור
לכתוב על הלוח: "השומר הצעיר"
מה זה?
דיון. אני מניח שיהיו כאלה שיידעו, ואין צורך להסביר.
אני רוצה להביא לפניכם את סיפורו של יפתח, בן בית זרע, שהקים קן בטבריה.
לפני שנקרא את מה שכתב יפתח מזיכרון, נעשה משחק תפקידים.
יפתח מספר על החלטתו להוריו, למחנך הכיתה ולשני חברים שלו. מה הם אומרים על כך?
מי רוצה לשחק את יפתח?
מי רוצה לשחק את הוריו?
מי רוצה לשחק את המחנך?
מי רוצה לשחק את החברים?

שאלות, תגובות מהקהל.

• קריאת הקטעיםאיך התרשמת מאישיותו של יפתח?
• כיצד הוא פותר בעיות?
• מה הביא אותו למסקנה ש-פ. לא יכול להיות חבר בקבוצה?
• מה הייתה התלבטותו- איך לומר לו זאת?

דצמבר, 2021

טבריה

החוויה "של טבריה" הייתה מכוננת עבורי. מעלה על כתב זיכרונות משנת 1961. במרחק הזמן בוודאי יש דברים שנשכחו, ויש "זיכרונות" שנבנו עם הזמן. הדילמות איתן התמודדתי זכורות לי בחדות. האהבה והערכה לחברי הקבוצה התחזקו עם חלוף הימים ואף סחפו את משפחותינו. היינו כולנו הדדית בזמן ובמקום הנכון .
בכתה י"א הפסקתי את לימודי ויצאתי למסע הקמת קן השומר הצעיר בטבריה.
בניסיון להגשים את חלום, הקמת קן השומר הצעיר בטבריה, התמודדתי עם דילמות רבות וגדולות.
מה יש לי נער בן 17 פלוס ,ילד שמנת , להגיד ליהודים שהיגרו ובאו מהמזרח והם במאבק על פרנסה, שרידות וכבוד?
מה התוקף המוסרי בכלל שאבוא, ובשם מי ומה?
למי יש ניסיון שאוכל ללמוד ממנו?
איפה להקים את הקן? בשכונות וותיקות בהם הייתה אחיזה למפ"ם או בשכונות צעירות אשר לא כל כך אהבו את הקיבוצים ואת מפ"ם?
איך בוחרים מדריכים?
אייך מתחילים? מלמטה בונים שכבות מהגיל הצעיר? מלמעלה עם בוגרים? משניהם? מדורג?
קבוצות מעורבות בנות בנים?
איך יוצרים בטחון עצמי?
איך מעבירים מסרים ללא מילים והטפת מוסר? דיוק, כבוד, תחושת יחוד, יושר ועוד.
מצאנו מענה בצופיות, מבצעים, גיוסים לקופה משותפת, לקנות הכל בכוחותינו, לא "לקבל" מההורים ולא מהתנועה, ועוד.
עוד לפני שהיו תשובות לכל יצאנו לדרך.
בימים הסתובבתי יחף ברחובות השיכון, ובלילות ישן על ריצפת העץ במועדון. כאשר רציתי ללכת לבית ספר כל שהוא, נעלתי סנדלים, כך גם שהלכתי למשרדי העיריה. רציתי ללמוד ולספוג את רוח המקום. הנסיעה לשיכון מהעיר הייתה בקווי אוטובוס (7, 8) כאשר באוטובוסים היו ספסלי עץ, והאוטובוסים היו מטפסים באיטיות, מלאי נוסעים, צפופים ומזיעים.
לקחתי על עצמי להקים את קבוצת הבוגרים. חיפשתי את מנהיגי הנוער בשכונה. חשבנו כי הנוער יבוא אחרי המנהיגים וכך היה. בקבוצה שהתגבשה היו גם כאלו שלא התאימו. אך אל נקדים את המאוחר. התחלנו לבנות את הקן מלמעלה במדורג.
בקרתי בבתים. גיליתי משפחות, ואנשים מדהימים. היו שעזבו "שם" רכוש ומעמד,(רוב "השם" הייתה עירק, הערים בגדאד, מוסול, כירכוכ אבל היו עוד). כאן בארץ חמדת אבות, ספק אם התגשמו להם כל התקוות, לפחות בשלב שאני פגשתי אותם. היו בתים מרובי ילדים, דירות סוכנות קטנות, הכנסה זעומה, ועבודה שונה מאוד מעבודתם בארצות מוצאם. היו בתים עם שתי נשים. ההורים חלקם לא ידעו קרוא וכתוב. בשבילי היה זה עולם חדש ומקסים. זיהיתי שעלי לבנות קשר ואמון עם ההורים. לחלק מהנערים עזרתי בשיעורי בית. להורים לא היה זמן, ולפעמים לא הייתה היכולת.
מצאנו בצופיות, כלי מתאים לבנית בטחון עצמי, יצירת גאווה, יחוד, חינוך לדיוק ועוד. לדוגמא, לאחר מספר פעולות צופיות שהתחילו באיחור רב והיו מאוד מוצלחות, הודעתי שבפעם הבאה אנחנו יוצאים בדיוק בזמן, ולא אמרתי לאן. הכנתי פעולה מהנה במיוחד ויצאנו בזמן. כל האחרים לא יכלו להצטרף. כל אלה שבאו בזמן נהנו וסיפרו לשאר. לפעולה הבאה כולם דייקו. על ידי טיולים, מסעות כולל בדרום, מחנות, התגבשנו ויצרנו לעצמנו גאוות יחידה עם סיפוק והנאה מהעשייה.
לבנות הייתה מדריכה נפרדת, יהודית. החלטנו בהתחלה, להפריד בין בנים לבנות, בקבוצת הבוגרים. רמת הבשלות, ההורמונים והמסורת יצרו אתגר אשר חשבנו שלא נוכל לעמוד בו.
היה בקבוצה שלנו נער עובד, פ. פעם, ברחוב הראשי בעיר התחתית, רץ אחרי וקרא יפתח, יפתח, עם "ח" מאווררת ומיוחדת. מכניס יד לחולצתו ומוציא קובייה קטנה שנראתה לי כמו חלבה כהה, "לך בחינם" הוא אומר. אני "מה זה"? חשיש, הוא אומר. לאחר שהבהרתי שאני לא משתמש, לא יודע איך משתמשים ואין לי עניין, לא נגמר הסיפור. לפני שנעבור להמשך , היה לי ברור ש-פ. אינו מתאים לנו. התלבטתי, האם לחכות שהקבוצה תדרוש, או ליזום, כי זה "צובע" אותנו לא טוב בשכונה? עוד אני מתלבט ובאה הצעה מפתיעה מ -פ. "יפתח," אמר לי עם אותה ה -"ח" המאווררת, "אתה יודע שיש בחורות שעובדות בשבילי?" לא הבנתי למה הוא מתכוון. רק כאשר אמר "לך בחינם", ירד לי האסימון. זמן קצר אחרי זה פנו אלי חלק מחברי הקבוצה ואמרו שצריך להרחיק את פ. הם ידעו מה שאני שמעתי ולקח לי זמן להבין. נו טוב, ילד שמנת לא בוגר, יוצא מוסד חינוכי של השומר הצעיר. מאז החשיש התבשלו אצלי כמה פתרונות לטפל "בהרחקה" של פ.
הצעתי בדיון שערכנו בקבוצה, שתי דרכים: האחת, לדבר אתו ולהגיד לו שאינו מתאים ושניפרד יפה, והשנייה -לתת לו להבין לבד. הערתי שהדרך השנייה יכולה להיות ארוכה יותר ותדרוש מאתנו להתלכד ולהשתבח, כך שיהיה לו יותר קל להסיק בעצמו את המסקנה. בחרנו בשנייה, ואכן כך היה. עם הבדל קטן, זה לא לקח הרבה זמן. הייתה עוד התקלות עם פ. באחת השבתות, כשסיימנו את הפעולות, התאספנו במרכז חנויות בחלק הדרומי של שיכון ד'. פ. הגיע, והציע לקנות שתיה למדריכים. אמרתי לו :לא. הוא קנה ונתן לאחת המדריכות. לקחתי את הבקבוק ושפכתי את תוכנו, "אמרתי לא". נעצנו מבט אחד בשני והוא סינן "כל אחד אחר הייתי מפרק ". כך נגמר הפרק פ. והשומר הצעיר.
יואל ערבי ז"ל היה נער צנום, ביישן אשר השתמש בהומור וציניות להסתיר חוסר ביטחון. יואל גדל בבית עם אחותו הצעירה שושנה, ואימו. לא פגשתי אבא בבית. אולי אחרי 59 שנה אברר, מה קרה עם האב, הבעל. באחת השבתות היינו במוסד החינוכי של בקעת כנרות, לפעולה. גולת הכותרת של הפעולה הייתה ירידה באומגה ממגדל המים של "המוסד". יואל לא העז לרדת באומגה. החברה מעודדים אותו מלמטה. בקשתי שקט, ואמרתי ליואל : אתה לא חייב, נרד בסולם, ואתה תרד באומגה, רק כשתרגיש שאתה מוכן וללא כל לחץ. לחברה אמרתי להרפות ושיואל ירד בזמן שלו. לשחרור והטמעת החוויה תכננו לרדת לירדן באחד מהשבילים המקסימים. התארגנו לרדת לירדן. קרבתי ליואל ואמרתי, "כשתרצה תגיד לי ואלך אתך לאומגה". חזרנו מהירדן, ארזנו חפצים ותכננו ללכת לפרק את האומגה. יואל קורא לי ואומר "אני רוצה". שאלתי : רוצה שנלך לבד או שהחברה יבואו אתנו? שהחברה יבואו, אמר. עלינו, יואל ואני, וללא כל היסוס יואל גלש באומגה למטה. כולנו התלהבנו ופינקנו עצמנו בפעם נוספת של ירידה באומגה. יואל לא ויתר גם על הפעם הנוספת. יהיה זכרו ברוך.
עם אסייג מרדכי, בוגנים אהוד, גסר אלי, מורד יזהר ונחום נחום נקשרו קשרים מאוד עמוקים. הזיכרונות המשותפים ארזו אותנו לחבורה אחת עם תחושת עבר משמעותי. החוויות המשותפות קרבו אותנו למשפחה אחת. היינו כל אחד לאחרים בזמן הנכון. התעצבנו יחד.
עד היום נשמרים הקשרים בנינו, בטלפון מעת לעת, בשמחה וגם בעצב. גם המשפחות שלנו הצטרפו למעגל החברות.
ברצוני להזכיר את אותם שעזבו אותנו בטרם עת. יונתן בן נחום, גבריאל רוגל, רעיה דימנט, רבקה כהן ויואל ערבי.
תקופה זו הייתה לי מהמאתגרות ומהיפות בחיי. התעשר אוסף חבריי לחיים, בנערים, גברים, סבים מיוחדים. מסלולי חיינו נפגשו ומאז לא נפרדו. כל מפגש מתחיל כאילו רק אתמול הסתיים הקודם. וכמה כיף לנו להיפגש.יפתח דצמבר 2021

חברי הקבוצה עובדים בגן ירק

דצמבר, 2021

טבריה

החוויה "של טבריה" הייתה מכוננת עבורי. מעלה על כתב זיכרונות משנת 1961. במרחק הזמן בוודאי יש דברים שנשכחו, ויש "זיכרונות" שנבנו עם הזמן. הדילמות איתן התמודדתי זכורות לי בחדות. האהבה והערכה לחברי הקבוצה התחזקו עם חלוף הימים ואף סחפו את משפחותינו. היינו כולנו הדדית בזמן ובמקום הנכון .
בכתה י"א הפסקתי את לימודי ויצאתי למסע הקמת קן השומר הצעיר בטבריה.
בניסיון להגשים את חלום, הקמת קן השומר הצעיר בטבריה, התמודדתי עם דילמות רבות וגדולות.
מה יש לי נער בן 17 פלוס ,ילד שמנת , להגיד ליהודים שהיגרו ובאו מהמזרח והם במאבק על פרנסה, שרידות וכבוד?
מה התוקף המוסרי בכלל שאבוא, ובשם מי ומה?
למי יש ניסיון שאוכל ללמוד ממנו?
איפה להקים את הקן? בשכונות וותיקות בהם הייתה אחיזה למפ"ם או בשכונות צעירות אשר לא כל כך אהבו את הקיבוצים ואת מפ"ם?
איך בוחרים מדריכים?
אייך מתחילים? מלמטה בונים שכבות מהגיל הצעיר? מלמעלה עם בוגרים? משניהם? מדורג?
קבוצות מעורבות בנות בנים?
איך יוצרים בטחון עצמי?
איך מעבירים מסרים ללא מילים והטפת מוסר? דיוק, כבוד, תחושת יחוד, יושר ועוד.
מצאנו מענה בצופיות, מבצעים, גיוסים לקופה משותפת, לקנות הכל בכוחותינו, לא "לקבל" מההורים ולא מהתנועה, ועוד.
עוד לפני שהיו תשובות לכל יצאנו לדרך.
בימים הסתובבתי יחף ברחובות השיכון, ובלילות ישן על ריצפת העץ במועדון. כאשר רציתי ללכת לבית ספר כל שהוא, נעלתי סנדלים, כך גם שהלכתי למשרדי העיריה. רציתי ללמוד ולספוג את רוח המקום. הנסיעה לשיכון מהעיר הייתה בקווי אוטובוס (7, 8) כאשר באוטובוסים היו ספסלי עץ, והאוטובוסים היו מטפסים באיטיות, מלאי נוסעים, צפופים ומזיעים.

היסוס יואל גלש באומגה למטה. כולנו התלהבנו ופינקנו עצמנו בפעם נוספת של ירידה באומגה. יואל לא ויתר גם על הפעם הנוספת. יהיה זכרו ברוך.

עם אסייג מרדכי, בוגנים אהוד, גסר אלי, מורד יזהר ונחום נחום נקשרו קשרים מאוד עמוקים. הזיכרונות המשותפים ארזו אותנו לחבורה אחת עם תחושת עבר משמעותי. החוויות המשותפות קרבו אותנו למשפחה אחת. היינו כל אחד לאחרים בזמן הנכון. התעצבנו יחד.

עד היום נשמרים הקשרים בנינו, בטלפון מעת לעת, בשמחה וגם בעצב. גם המשפחות שלנו הצטרפו למעגל החברות.

ברצוני להזכיר את אותם שעזבו אותנו בטרם עת. יונתן בן נחום, גבריאל רוגל, רעיה דימנט, רבקה כהן ויואל ערבי.

תקופה זו הייתה לי מהמאתגרות ומהיפות בחיי. התעשר אוסף חבריי לחיים, בנערים, גברים, סבים מיוחדים. מסלולי חיינו נפגשו ומאז לא נפרדו. כל מפגש מתחיל כאילו רק אתמול הסתיים הקודם. וכמה כיף לנו להיפגש.

חברי הקבוצה עובדים בגן ירק