המטרה: לראות את האנשים השקופים
הערה:
ייתכן שהשיעור הזה (א, עד "זיקוקין דינור") הוא גדוש מדי, וצריך מראש לחלקו לשניים.
א. השיעור
לכתוב על הלוח: "האנשים השקופים".
מי הם? נתקלתם בהם פעם?
דיון.
המילים של "אלינור ריגבי" (החיפושיות).לקרוא בקול רם, ואחר כך- את התרגום.
להשמיע את השיר.
(ללחוץ על "קונטרול" ועל העכבר השמאלי באותו זמן).
Eleanor Rigby
Ah, look at all the lonely people!
Ah, look at all the lonely people!
Eleanor Rigby
Picks up the rice in the church where a wedding has been
Lives in a dream
Waits at the window
Wearing the face that she keeps in a jar by the door
Who is it for?
All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?
Father McKenzie
Writing the words of a sermon that no one will hear
No one comes near
Look at him working
Darning his socks in the night when there's nobody there
What does he care?
All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?
Ah, look at all the lonely people!
Ah, look at all the lonely people!
Eleanor Rigby
Died in the church and was buried along with her name
Nobody came
Father McKenzie
Wiping the dirt from his hands as he walks from the grave
No one was saved
All the lonely people (Ah, look at all the lonely people!)
Where do they all come from?
All the lonely people (Ah, look at all the lonely people!)
Where do they all belong?
התרגום העברי נמצא בשירונט, בגוגל.
שאלה: האם זה מצב שאפשר לשנות או להקל?
בשער בית הספר, בבוקר, האם את.ה אומר.ת שלום לשוער?
ועוד שאלה: האם השיר משנה משהו?
-ממבט ראשון-לא. אבל אחרי מחשבה- כן: הוא מתאר תמונה מאוד עצובה, ומזמין אותנו לחשוב על התייחסותנו ל"אנשים השקופים", ועל מה אנו יכולים לעשות.
הסרטון על איש הניקיון בבית הספר "נופי הבשור"
קרה פה דבר טוב?
דיון.
כן: מיקי הוחזר לעבודה שרצה בה, ושבית הספר רצה בו.
קרה פה גם דבר לא טוב?
דיון.
כן: מיקי פוטר ממקום עבודה אחר, כי השתלם יותר להעסיק שם חיילים. הם לא ראו את מיקי. השיקול שלהם היה כספי בלבד.
מי בבית הספר הכיר את מיקי?
דיון.
אל נכון רק המנהלת ושתי הבנות שיצרו את הסרטון. לאחרים, הוא היה שקוף.
האם הוא היה מנותק?
דיון.
הוא לא היה מחובר לחיי בית הספר, אבל זה לא ממש הפריע לו. הוא אהב את עבודתו, והיא נתנה לו תוכן. והוא קיבל יחס טוב ותומך. הוא לא היה דומה לאלינור ריגבי.
הסיפור מ"זיקוקי דינור", של אי. וזי. אגמון
לתת לכל חניך דף עם הסיפור. קריאה בקול.
איך הרגשתם עם זה?
כיצד התייחסה גלי לבוריס?
דיון.
והוא? כיצד הוא התייחס אליה?
דיון.
היחס שלה היה חשוב לו יותר מהכסף. יחסה נגע לליבו.
האם יש כאן תלמידים שמוכנים להמחיז את הסיפור הזה, במקום הגשת עבודה?
אם יש, לבקש שיציגו את ההמחזה בשיעור הבא. אם זה יהיה טוב, אז לבקש שיציגו אותו בשיעור משותף לכל השכבה, בהשתתפות הוריהם, וגם לשכבות אחרות.
ב. המנגן במנדולינה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 190 שם.
לא מעט מהזיקוקין הללו נגעו לאותם אנשים שנמצאים בכל מקום שאנחנו הולכים אליו, שמשרתים אותנו כל אחד בדרכו. השומר בגן או בקניון, הקופאית בסופר, נהג האוטובוס. עבור הסביבה, וכנראה גם עבורנו, הם בדרך כלל אנונימים. חסרי שם ניחא, כי הרי לא תמיד ניתן או נוח לשאול כל איש לשמו, אבל לפחות מה עם ברכת שלום, מה עם אמירת תודה ולו רפה?
כשיצאתי לפני הרבה שנים לשליחות בסין מטעם חברה ישראלית בה שרתתי כמנהל הכספים שלה, נפרדו ממני עובדַי בהרמת כוסית. הם הגישו לי תמונה ממוסגרת בתוכה כתובה המילה 'סין'. האותיות ס.י.ן הורכבו מתמונות של כל עובדַי וליד כל תמונה צוין שם העובד/ת.
ברגישותם הרבה הם הקפידו שאחת מהתמונות הייתה של עובדת הניקיון של המשרדים שלנו. יֶלֶנָה שמה – כך כתוב ליד תמונתה. מאז חלפו הרבה שנים, התמונה הממוסגרת עדיין תלויה בחדר העבודה בביתי, משמשת לי תזכורת מימי העבודה המשותפים ובעיקר תזכורת לשים לב לכל האנשים שמשרתים אותנו. ללא התמונה אני מניח שלא הייתי זוכר את שמה. ילנה אצלי, בזכות עובדי, כבר אינה שקופה.
ובהקשר הזה הקשיבו לסיפור הבא שהתגלגל לידַי:
בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בעיר שלנו.
"אבא, אני רוצה כמה שקלים", ביקשה.
"בשביל מה?" שאלתי.
"בשביל לתת לבוריס", ענתה.
אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, אז שאלתי: "מי זה בוריס בדיוק?"
"נו, אתה יודע…", אמרה בקולה הילדותי, "זה שמנגן".
קלטתי שהיא מתכוונת לאותו הנגן המנגן למחייתו במנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים. לא חדש היה לי טוב לבה, הופתעתי שהיא יודעת את שמו.
גלי לקחה את המטבעות שנתתי לה וניגשה לנגן שהיה מרוכז בארגון חפציו באותו הזמן. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט: "בוריס, זה בשבילך". והיא הניחה את המטבעות במארז של המנדולינה.
הנגן הרים את עיניו והתבונן בה. הבחנתי בהבעת פליאה בפניו.
"איך את יודעת שקוראים לי בוריס?", שאל בריש מתגלגלת.
בתי הקטנה הביטה בו שניה קצרה ואמרה: "אמרת לי כבר… בפעם שעברה ששאלתי."
"אבל… אבל איך זכרת?", שאל הנגן ונדמה לי שעיניו הוארו. היה נראה שלביתי השאלה לא הייתה ברורה. לנו המבוגרים הזיכרון אולי לא משהו אבל היא… "מה הבעיה" היא בסוף פלטה בתמימותם של ילדים, "אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל כך?"
למען האמת גם אני הופתעתי אבל אז התרגשות אפפה אותי. עבורי הנגן היה מישהו שחולפים על פניו, לעיתים מטילים מטבע, אבל הנה עבור גלי הוא היה בוריס , אדם עם שם , כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לאנשים הנאה בנגינתו.
אבל אז קרה עוד משהו – בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, הפיק כמה צלילים ממיתרי הכלי, ונראה כחוכך בדעתו. ואז הוא התכופף שוב, נטל את המטבעות שגלי הניחה במארז של הכלי והחזיר לה אותן.
"למה?" שאלה אותו בתי, אולי קצת נעלבה, הרגישה שמתנתה נדחתה.
"מי שיודע וזוכר את שמי, הוא כבר חבר שלי," הוא אמר לה בחיוך "ולחברים שלי אני מנגן בחינם". הוא נפנה אז למנדולינה והחל לפרוט עליה… מקדיש את הרגעים הבאים, כולם לבתי גלי…
(שלח אלי קובי שטויאר, הוא לא ידע לומר את המקור של הסיפור)
קראתי פעם משפט של ניר גונטז', עיתונאי בעיתון הארץ. וכך הוא כתב: "אני חושב שבתי ספר צריכים להיות מדורגים לא עם אחוז הזכאים לבגרות או אחוז הגיוס לצבא, אלא עם אחוז התלמידים שמברכים את השומר כשהם חולפים על פניו…"
כדאי שנשריש זאת אצל ילדינו…
זיקוקין די-נור
שוקה, 13 ביוני 24